צ'רלטון בע"מ נ' טלראן תקשורת (1986) בע"מ

החלטה

בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית משפט זה כדי לבדוק נושא שלא נדון והוא: עשיית עושר שלא כדין , ומה גובה הפיצוי שיש לשלם בגין כך.

ובלשונו:

"שאלה זו לא נתלבנה בבית המשפט המחוזי ונוכח האמור בפסק דינו לא נטען לגביה בפנינו. נוכח האמור, אציע לחברי כי נחזיר את הדיון בעילת עשיית עושר ולא במשפט לבית המשפט המחוזי...

לבית המשפט המחוזי ( עמ. 33) נתון שיקול דעת ממלא בכל הנוגע לשמיעת ראיות נוספות ולהשלמת טיעונים, אם יראה צורך בכך, לאחר שתינתן לצדדים האפשרות לטעון בקשר לכך". (סעיף 39).

היש צורך בהשלמות?

עיון בכתבי הטענות מראה כי הטענה של עשיית עושר נטענה בכתבי בית הדין בסעיף 21.

כתב ההגנה התיחס לנושא זה בסעיפים 108-112.

עיון בתצהירים מלמד כי ת/1 (התביעה) בסעיפים 14 פלוס 15 התיחסה לנושא בציינה כי היקף המכירות לא ידוע לה.

ב-נ/2 (מוצג הגנה) יש התיחסות בסעיפים 68-84 שם מתוארת ההשתלשלות הכספית של מכירות הכרטיסים והמסקנה כי לא היתה התעשרות שלא כדין, מכיון שהנתבעת עסקה בשיווק קצה בלבד ולא בשידורי המונדיאל.

מהסיכומים עלה:

התובעת התיחסה לכך בסעיפים 39 – 42 במפורש.

הנתבעת התיחסה לעובדה שלא הוכח נזק.

ד י ו ן

הצדדים היו מודעים לנושא עשיית עושר, וכל צד עשה את שחשב לנכון כדי לשכנע את בית המשפט בדבר קיום או היעדר עשיית עושר, כמו גם בדבר קיום נזקים, גובהם או היעדרם.

משפט מתקיים פעם אחת בלבד, ולפעם זו אמורים שני הצדדים לעשות כמיטבם.

הנתבעת סברה שנטל ההוכחה מוטל על התובעת, ונראה שזה היה הטעם מדוע אותן ראיות "קצרות" – תצהיר וראה חשבון – שמתבקש עכשיו, - לא הוגש בעת שמיעת הראיות.

העובדה שביהמ"ש לא דן בנושא כי סבר שדיון הפרת זכות היוצרים מספיק, ושבית המשפט העליון לא דן בנושא לגופו, כי סבר שהערכאה הראשונה צריכה לדון בו, - אין משמעו פתיחת הדיון מחדש.

משמעו – האם לאור הראיות בנושא זה שכבר הועלה, נשמעו ראיות לגביו וגם הוגשו סיכומים, - יש מקום לעשות שימוש בדוקטרינה של עשיית עושר, והמשמעות הכספית לכך.

לכן איני מוצאת לנכון להתיר הבאת ראיות אחרות, או תוספת סיכומים.